כשהתחלנו להבין שהעולם הוא עגול / מחשבות על מפגשים וסיכונים בשנת שירות.

לסיפור הזה אין סוף טוב,

וכן, הוא קרה באמת:

כבר תקופה ארוכה שגליה השינשינית הרגישה שמשהו טוב קורה בחונכות שלה. הילי, שבהתחלה הייתה מסויגת וחשדנית גילתה סימנים ראשונים של קרבה. אחרי כמה שבועות של מפגשים בבית הספר, היא הזמינה את גליה לקיים את החונכות אצלה בבית. הלכה לשם נרגשת, וחזרה נרגשת עוד יותר- ולאו דוקא מאותן הסיבות. הילי שיתפה אותה קצת במה שקורה בבית שלה, בתום ילדי- שכבר מהול בניצנים של מודעות ובושה היא דברה על המשפחה. אמא לא בבית, אבא בצרות. ספרה ולא ספרה. גליה ראתה והבינה, או לפחות ניסתה להבין. ובדרכה שלה להציע לה יד מושטת.

נפש נוגעת בנפש.

גליה מצאה את עצמה משקיעה את כל המשאבים שלה בניסיון להבין את הילי. החבר'ה בקומונה צחקו שיש לה כבר דוקטורט בהילי... את התובנות- היא הסכימה לחלוק גם איתנו. אני, שרכזתי את מרכז הלמידה אשר הילי למדה בו, ניסיתי שלא להיכבש בקסמי החיוך המבויש והעיניים היפות, ולנהוג עם הילי בקשיחות, לתת לה את המסגרת הברורה אשר לה (כך לפחות חשבתי) היא זקוקה. פעם, כשראיתי אותה מתכרבלת במזרון וגערתי בה לקום וללמוד, גליה נזפה בי בלחש- "תני לה, היא לא בבית שלה. עכשיו היא רוצה להיות סוף סוף קצת ילדה. מותר לה". קיבלתי, אחרי הכל, זה הדוקטורט שלה.

לפני שבוע, נכנסה גליה למרכז הלמידה נסערת. זועמת. מעבירים את הילי דירה לערד, מחרתיים. חודש וחצי לפני סוף שנת הלימודים של כיתה ו' אבא שלה החליט לקחת אותה ואת אחיה איתו דרומה. גליה כעסה, הן כבר התחילו חזרות למסיבת סיום של השכבה, חשבו יחד על חטיבת ביניים שתתאים לה. מה היא תעשה שם בערד?, איך היא תתחיל עכשיו כשמסתיימת השנה? מה יקרה לתהליך המשותף שלהן?גליה לקחה נשימה ארוכה ובלחש הוסיפה- מה היה בכלל הטעם לכל המפגש הזה?.

למחרת היא הסבירה לי, בקול חנוק שניסה להיות שקול- הציעו לאבא של הילי תוכנית שיקומית בשבילו בערד והוא החליט לנסות להתחיל מחדש. הילי, חודש לפני סוף שנה נעתקה מהחברים והסביבה כדי להתחיל איתו גם מחדש.

ביום הפרידה הילי הלכה עוד לפני שהספיקו להביא לה את מתנת הפרידה, השפילה מבט, חצי חיבוק לגליה ורצה לרכב שהמתין לה בחוץ מוקדם יותר בכמה שעות מהמתוכנן, לא מותיר שהות להיפרד.

הוא אבא שלה, הסבירה לי גליה, הוא מנסה להציל את המשפחה שלו.

זיהיתי אצלה בעיניים תחילתו של מבט מפוכח, כבר כמעט חף מכעס.

וכשמסתיים הכעס, כנראה שנשאר בעיקר הכאב.

נזכרתי, זה אותו מבט שראיתי אצל ליאור השינשינית לפני שנה, כשנקלעה לסיפור דומה עם ילד שטיפחה ואהבה וההורים הרחיקו אותו ממנה.

זה אותה הבנה שמוכרת לי עצמי מתקופת השרות שלי.

הרגע הזה שבו אני מוצאת את עצמי עומדת מול מצב באמת רע.

אני נגד העולם.

העולם נגד מי שאני אוהבת.

העולם נגד עצמו ואני מנסה לעשות סדר.

ואז רגע אחרי, מכה בי ההבנה שאין באמת רעים וטובים בסיפור הזה, כנראה שגם לא ממש צודקים וטועים. וסדר- אני כבר לא אוכל לעשות פה.

זה סיפור אמיתי,

אין לו סוף טוב.

אבל אולי בעצם, כדרכם של סיפורים אמיתיים אין לו עוד ממש סוף,

הוא ממשיך להסתובב, להתגלגל לו בעולם.

ובאותה פינה נסתרת שנפש נגעה בנפש ימשיך להתקיים שם המפגש הנצחי הזה, הרישומים שלו מוטבעים, לא משנה כמה גלגולים הוא יעבור.

זו אזהרה לכל מי שרוצה לגעת בחיים האלה.

באמת.

אבא הבטיח, ואני אקיים? \רז יוגב

(טור מיוחד שנכתב ע"י רז יוגב, מתנדב שנת שירות בשכונת גילה, לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל) 

יום הזיכרון לנופלים במלחמתנו הרבות מספור תופס אותי חזק בכל שנה, אבל הפעם הוא קושר אותי חזק לתוכו ולא משחרר. 

לפני 40 שנה, כשנתפסנו עם המכנסיים למטה ביום כיפור, איבדה אמי  את אחיה הבכור בן ה-21 במותו. כשהייתה בת 9, נהרג יעקבי ויידנפלד בקרבות  הנואשים  להצלת הגולן בעמק הבכא שעל הגבול הסורי.  יעקבי הלא מוכר שלי, מעולם לא היווה דמות משמעותית בחיי. לא הרגשתי קרוב אליו בצורה מיוחדת. יעקבי היה אח של אמא, זה שנהרג במלחמה לפני 30 שנה, או משהו כזה. אבל השנה עברו כבר ארבעה עשורים למלחמה ההיא. מלחמה שגוותה את חייו של יעקבי , קורבן האופוריה הישראלית שאחרי הניצחון האדיר בששת הימים. הוא היה קורבן לזחיחות, להתנשאות, לתחושת העליונות, לשאננות ויותר מכל להנהגה שהאמינה כי מדינתנו הקטנה אך חזקה תוכל לגבור על כל אויב. השלום, מבחינתה, היה יכול לחכות. סופה של אותה מלחמה ארורה ידוע לכולנו , חוץ מאלה שנדרשו לתת את חייהם למעננו. כמו יעקבי אני אהיה חייל בעוד מעט מספיק חודשים. והנה הוא מפציע פתאום , כמו כדור העושה מסלולו במהירות מסחררת בעת משחק לעבר האזורים הרגישים ביותר. מכניס אותי  להלם פתאומי, גורם לי לחשוב. לחשוב הרבה.

העשרים וחמישה לנובמבר שנת אלפיים ושלוש עשרה הוא התאריך שבו מבקש ממני צבא ההגנה לישראל להתייצב לשורותיו.  לפי התכנון אהיה לוחם קרבי , ואולי אפילו בצנחנים, כמו אבא. אותו אבא שהבטיח לי הבטחה בלתי ניתנת לקיום  די מזמן . "אל תדאג", הוא אמר בוטח בעצמו ומאמין לכל מילה, " עד שאתה תתתגייס לצבא, כבר לא יהיה צבא. יהיה שלום, ולא ייצטרכו אותך". אבא נתן לי צ'ק.  כה מושלם, כה אוטופי, שמביא עמו כה הרבה תקווה, עד שלא נותר לי אלא לבלוע את נבואתו בשקיקה ילדותית ותמימה.   והנה, הגיע הזמן לפדיון הצ'ק. הצ'ק שרבים וטובים כמו אבי נתנו לבניהם,  שבשבילם  קיוו לעתיד וורוד.  בלי מלחמות, בלי צבא, בלי שהם ייצטרכו לעמוד מעל קברים פתוחים ולהעמיד פני חזקים וקשוחים, כפי שכולם מחייבים  אותם. לצערי הרב כל כך, הצ'ק של האבות הנהדרים האלו  לא יכול להיפדות, החשבון חצה מזמן את תקרת התקציב. כמו קרן לייזר על אנושית הוא ריסק אותה ולא הותיר ממנה זכר. פשטנו את הרגל, תחזרו בעונה הבאה. 

40 שנה עברו, ותורי להתגייס לכוחות המגינים עומד להגיע. רבים לפני נקראו  לעמדת הקבלה, כשקול הכריזה המתכתי מהדהד ברקע. כמוהם נקרא גם אני להילחם למען מדינתי האהובה, ואם צריך להקריב את חיי. הגיע תורי להיות גיבור, גיבור לנצח. כזה שתמונתו תתנוסס לכמה שניות במהדורת החדשות התורנית, ששמו יוקרא בטקסים בבית ספר ובקיבוץ, שיוכן לכבודו ספר זיכרון מהודר, שרבים כל כך ייבכו עליו. אני לא רוצה להיות גיבור. אבל אין לי ברירה, אלא להיות אחד בהכנה, כזה שבמקרה הצורך ייקראו לו,רק אתה תקווה שלא. המחשבה היחידה שמתפסת במוחי היא כזאת המתרכזת באמא שלי.  בעוד 7  חודשים היא תסיע אותי לבסיס הגיוס, תלווה אותי ממש עד לשער ותבכה עד נבכי נשמתה. אפילו אם לא תכריז בקול רם, ייזעקו לבה, עינייה, ורידיה וגופה כולו – " תבטיח לי שלא תמות". ואני יכול להבטיח, להסתכל לאמא עמוק עמוק בעיניים ולומר  מעומק לבי , עם כוונה אמיתית ובלי שום ציוניות בצד, שלא אמות לה כמו יעקובי. אני יכול להבטיח, לחבק אותה חזק חזק וללחוש את המילים השובות האלה.  אולי אפילו אצליח לשכנע אותה שהן אמיתיות ולהוריד את דפיקות ליבה לקצת מתחת ל180 פעימות בדקה. לחץ הדם שלה יירד, והיא לעצמה תירגע לכמה שעות, או דקות, או שניות.  אבל כמו אבא שלי אז, גם הפעם  ההבטחה שלי תהיה בעיקר משאלת לב, רק עם סיכויי גבוה יותר להתגשם.

אני מחזיק בידי פתק עם מספר ומוכן להתגייס. אין לי ספק שמתוקף חיינו כאן, בשכונה המטורפת שנקראת המזרח התיכון, אין לנו את הפריבלגיה שלא להגן על עצמנו. קיימים לנו עדיין שונאים, כאלה המפקפקים על זכותנו למדינה בארץ ישראל, הדורשים לסלקנו מהשכונה, ומוכנים לעשות די הרבה בשביל שחזונם המחליא ייתגשם. ועדיין , דווקא עכשיו, לקראת הגיוס המתקרב ובא, עולות בקרבי שאלות מחשילות. מתי נגמר הסיכוי של אבי לקיים את הבטחתו? מתי הפכה נבואתו לשקר וכזב? האם גם אני אצטרך לשאת אותם דברים לילדי, ולראות איך הם נאבדים כאבק בסופת המציאות? האם בכלל יש טעם באותם דברים? לא כדאי להתפכח כמו שאומרים המפוכחים, ולהבין שאין סיכוי לשלום, לפחות לא עכשיו, בתנאים האלו?

לא, תשובתי היא שלילית, המפקד.  עוד לא הגיע זמנה של ההארה הגדולה, שעון החול עוד נותן מרווח לזו  הקודמת.היא  עדיין עכשווית, אני מאמין שעוד ניתן להפוך אותה למציאות. גם אם לא נגרום לה להיות מנת חלקנו  בפרטי הפרטים שהופיעו בחלום שלנו, עם כל החלקים הטובים והטעימים שלה, עדייין נצליח להכניס אותה לאורך חיינו, ולהפוך אותה לסדר היום שלנו. ההארה הזאתי, הטוענת כי חייבים שלום, או לפחות משהו דומה לו, היא צורך בסיסי שלנו, אנחנו פשוט חייבים את זה לעצמנו. חייבים לתת לעצמנו סיכוי לחיות בנורמליות מסוימת בתוך האזור המטורף הזה. חייבים להבין שבשביל לרדת לקרקע המציאות, צריך לחרוש אותה טוב טוב, ולהתאימה למציאות שלנו.  חייבים להראות לשכנינו הדואגים ולעולם כולו ,שאנחנו כאן, לתמיד, ומוכנים לעשות  די הרבה בשביל להמשיך להיות כאן.

שינוי מציאות חברתית - האם זה בכלל תלוי בנו?

נדמה שכל מי שעוסק בחינוך שאל את עצמו לא פעם את אחת השאלות הבאות - האם מה שאני עושה הוא טוב? האם אני מחנך לדרך הנכונה?  האם שינוי הוא אפשרי?. 

אנחנו בבקהילה שחרטנו על דגלינו לשנות מציאות חברתית , מוצאים את עצמנו שואלים את השאלות הללו לעיתים דחופות. יותר מכולן מעסיקה אותנו בזמן האחרון השאלה הבאה - האם זה בכלל תלוי בנו? שהרי נרצה או לא נרצה אנחנו רק חלק קטן מהפסיפס ועל מנת שילד או נער יעשו שינוי לא מספיק שרק חלק אחד ידחוף אותו לכך. שינוי שיבוא מתחיל בבית בו הילד גדל, ממשיך בחברה בה הוא חי, בחברים איתם הוא מבלה את זמנו ובבית הספר בו הוא לומד. בתוך אלו, מה בעצם המקום שלנו, כארגון, שאמנם נתקל בילד לא מעט במשך כמה שנים, אבל בכל זאת, התפקיד שלו בהצגה הוא עדיין תפקיד משני?

כמו כל דבר בחיים, התשובה שנעלה בפניכם, מתחלקת לשני חלקים:

החלק הראשון אומר - האם זה בכלל תלוי בנוי? כן, בודאי שזה תלוי בנו אבל זה תלוי גם בכל אחד מהחלקים האחרים בפסיפס. ובשביל להשפיע על התמונה הכוללת צריך להבין את התפקיד המיוחד בפסיפס שהוטל עלינו, כארגון - להיות הדבק. את הדבק לא תמיד רואים, אבל בלעדיו הפסיפס לא יהיה שלם כי הוא זה שמביא את החלקים להתחבר האחד לשני. על מנת ליצור שינוי אנחנו צריכים ליצור שפה משותפת שאותה ידברו כל החלקים בפסיפס. השפה הזו צריכה לכלול את המילים שינוי, הזדמנות, אפשרויות, משפטים כמו "אין דבר העומד בפני הרצון" ו"אם אין אני לי - מי לי" וגם אהבה, נחישות, אכפתיות וכבוד. וברגע שכולם יידברו את השפה הזו -אז השינוי אפשרי. אנו ב'בקהילה' רואים  את התפקיד שלנו בליצור את השפה הזאת ולהטמיע אותה בקרב הורים, צוותי בתי ספר, גורמים בתוך הקהילה ובסופו של דבר בקרב הקהילות, הילדים ובני הנוער עצמם. וכן - זה תלוי בנו, מה שמביא אותנו לחלק השני:

האם זה בכלל תלוי בנו? לא. זה לא תלוי בנו, אבל זה גם לא תלוי בהורה, במורה, בחבר, באח או בכל אחד אחר. השינוי מתחיל אך ורק בתוך האדם עצמו. "מי שאני זה לא מה שאחרים חושבים שאני אלא הסיפור שאני מספר לעצמי". בתוך זה התפקיד שלנו הוא לגרום לילדים ובני הנוער איתם אנו עובדים להאמין בעצמם, ביכולות שלהם ובאפשרויות שעומדות ביניהם, על מנת שלהם יהיו הכלים לעשות את השינוי. אנחנו ב'בקהילה' עושים את זה על-ידי זה שאנו מכירים לילדים מודלים לחיקוי (ש"שים, אנשי צוות ועוד), מעצימים אותם בפעילויות חברתיות ובחוגים ועוזרים להם להצליח במקומות שהם חשבו שהם לא יצליחו לעולם (כמו בבית הספר) ובכך יוצרים להם חווית הצלחה מלמדת כזו שמלמדת אותם - זה אפשרי. וזה תלוי בי.
ובין אם זה תלוי בנו בין אם לאו, דבר אחד ברור לנו תמיד בכל אשר נעשה - אפשר לשנות מציאות והדבר הראשון בשביל לעשות את זה הוא להאמין שאפשר לשנות אותה... 

זה תלוי בי וזה תלוי בך. זה תלוי בנו.