(טור מיוחד שנכתב ע"י רז יוגב, מתנדב שנת שירות בשכונת גילה, לרגל יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל)
יום הזיכרון לנופלים במלחמתנו הרבות מספור תופס אותי חזק בכל שנה, אבל
הפעם הוא קושר אותי חזק לתוכו ולא משחרר.
לפני 40 שנה, כשנתפסנו עם המכנסיים למטה
ביום כיפור, איבדה אמי את אחיה הבכור בן
ה-21 במותו. כשהייתה בת 9, נהרג יעקבי ויידנפלד בקרבות הנואשים
להצלת הגולן בעמק הבכא שעל הגבול הסורי. יעקבי הלא מוכר שלי, מעולם לא היווה דמות
משמעותית בחיי. לא הרגשתי קרוב אליו בצורה מיוחדת. יעקבי היה אח של אמא, זה שנהרג
במלחמה לפני 30 שנה, או משהו כזה. אבל השנה עברו כבר ארבעה עשורים למלחמה ההיא.
מלחמה שגוותה את חייו של יעקבי , קורבן האופוריה הישראלית שאחרי הניצחון האדיר בששת
הימים. הוא היה קורבן לזחיחות, להתנשאות, לתחושת העליונות, לשאננות ויותר מכל להנהגה
שהאמינה כי מדינתנו הקטנה אך חזקה תוכל לגבור על כל אויב. השלום, מבחינתה, היה
יכול לחכות. סופה של אותה מלחמה ארורה ידוע לכולנו , חוץ מאלה שנדרשו לתת את חייהם
למעננו. כמו יעקבי אני אהיה חייל בעוד מעט מספיק חודשים. והנה הוא מפציע פתאום , כמו
כדור העושה מסלולו במהירות מסחררת בעת משחק לעבר האזורים הרגישים ביותר. מכניס
אותי להלם פתאומי, גורם לי לחשוב. לחשוב
הרבה.
העשרים
וחמישה לנובמבר שנת אלפיים ושלוש עשרה הוא התאריך שבו מבקש ממני צבא ההגנה לישראל
להתייצב לשורותיו. לפי התכנון אהיה לוחם
קרבי , ואולי אפילו בצנחנים, כמו אבא. אותו אבא שהבטיח לי הבטחה בלתי ניתנת לקיום די מזמן . "אל תדאג", הוא אמר בוטח
בעצמו ומאמין לכל מילה, " עד שאתה תתתגייס לצבא, כבר לא יהיה צבא.
יהיה שלום, ולא ייצטרכו אותך". אבא נתן לי צ'ק. כה מושלם, כה אוטופי, שמביא עמו כה הרבה תקווה, עד
שלא נותר לי אלא לבלוע את נבואתו בשקיקה ילדותית ותמימה. והנה, הגיע הזמן לפדיון הצ'ק. הצ'ק שרבים
וטובים כמו אבי נתנו לבניהם, שבשבילם קיוו לעתיד וורוד. בלי מלחמות, בלי צבא, בלי שהם ייצטרכו לעמוד מעל
קברים פתוחים ולהעמיד פני חזקים וקשוחים, כפי שכולם מחייבים אותם. לצערי הרב כל כך, הצ'ק של האבות הנהדרים
האלו לא יכול להיפדות, החשבון חצה מזמן את
תקרת התקציב. כמו קרן לייזר על אנושית הוא ריסק אותה ולא הותיר ממנה זכר. פשטנו את
הרגל, תחזרו בעונה הבאה.
40 שנה
עברו, ותורי להתגייס לכוחות המגינים עומד להגיע. רבים לפני נקראו לעמדת הקבלה, כשקול הכריזה המתכתי מהדהד ברקע. כמוהם
נקרא גם אני להילחם למען מדינתי האהובה, ואם צריך להקריב את חיי. הגיע תורי להיות
גיבור, גיבור לנצח. כזה שתמונתו תתנוסס לכמה שניות במהדורת החדשות התורנית, ששמו
יוקרא בטקסים בבית ספר ובקיבוץ, שיוכן לכבודו ספר זיכרון מהודר, שרבים כל כך ייבכו
עליו. אני לא רוצה להיות גיבור. אבל אין לי ברירה, אלא להיות אחד בהכנה, כזה
שבמקרה הצורך ייקראו לו,רק אתה תקווה שלא. המחשבה היחידה שמתפסת במוחי היא כזאת
המתרכזת באמא שלי. בעוד 7 חודשים היא תסיע אותי לבסיס הגיוס, תלווה אותי ממש
עד לשער ותבכה עד נבכי נשמתה. אפילו אם לא תכריז בקול רם, ייזעקו לבה, עינייה,
ורידיה וגופה כולו – " תבטיח לי שלא תמות". ואני יכול להבטיח, להסתכל
לאמא עמוק עמוק בעיניים ולומר מעומק לבי ,
עם כוונה אמיתית ובלי שום ציוניות בצד, שלא אמות לה כמו יעקובי. אני יכול להבטיח, לחבק
אותה חזק חזק וללחוש את המילים השובות האלה.
אולי אפילו אצליח לשכנע אותה שהן אמיתיות ולהוריד את דפיקות ליבה לקצת מתחת
ל180 פעימות בדקה. לחץ הדם שלה יירד, והיא לעצמה תירגע לכמה שעות, או דקות, או
שניות. אבל כמו אבא שלי אז, גם הפעם ההבטחה שלי תהיה בעיקר משאלת לב, רק עם סיכויי
גבוה יותר להתגשם.
אני
מחזיק בידי פתק עם מספר ומוכן להתגייס. אין לי ספק שמתוקף חיינו כאן, בשכונה המטורפת
שנקראת המזרח התיכון, אין לנו את הפריבלגיה שלא להגן על עצמנו. קיימים לנו עדיין
שונאים, כאלה המפקפקים על זכותנו למדינה בארץ ישראל, הדורשים לסלקנו מהשכונה,
ומוכנים לעשות די הרבה בשביל שחזונם המחליא ייתגשם. ועדיין , דווקא עכשיו, לקראת
הגיוס המתקרב ובא, עולות בקרבי שאלות מחשילות. מתי נגמר הסיכוי של אבי לקיים את
הבטחתו? מתי הפכה נבואתו לשקר וכזב? האם גם אני אצטרך לשאת אותם דברים לילדי,
ולראות איך הם נאבדים כאבק בסופת המציאות? האם בכלל יש טעם באותם דברים? לא כדאי
להתפכח כמו שאומרים המפוכחים, ולהבין שאין סיכוי לשלום, לפחות לא עכשיו, בתנאים
האלו?
לא, תשובתי
היא שלילית, המפקד. עוד לא הגיע זמנה של ההארה
הגדולה, שעון החול עוד נותן מרווח לזו
הקודמת.היא עדיין עכשווית, אני מאמין
שעוד ניתן להפוך אותה למציאות. גם אם לא נגרום לה להיות מנת חלקנו בפרטי הפרטים שהופיעו בחלום שלנו, עם כל החלקים
הטובים והטעימים שלה, עדייין נצליח להכניס אותה לאורך חיינו, ולהפוך אותה לסדר
היום שלנו. ההארה הזאתי, הטוענת כי חייבים שלום, או לפחות משהו דומה לו, היא צורך
בסיסי שלנו, אנחנו פשוט חייבים את זה לעצמנו. חייבים לתת לעצמנו סיכוי לחיות
בנורמליות מסוימת בתוך האזור המטורף הזה. חייבים להבין שבשביל לרדת לקרקע המציאות,
צריך לחרוש אותה טוב טוב, ולהתאימה למציאות שלנו.
חייבים להראות לשכנינו הדואגים ולעולם כולו ,שאנחנו כאן, לתמיד, ומוכנים
לעשות די הרבה בשביל להמשיך להיות כאן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה