לסיפור הזה אין סוף טוב,
וכן, הוא קרה באמת:
כבר תקופה ארוכה שגליה השינשינית הרגישה שמשהו טוב
קורה בחונכות שלה. הילי, שבהתחלה הייתה מסויגת וחשדנית גילתה סימנים ראשונים של
קרבה. אחרי כמה שבועות של מפגשים בבית הספר, היא הזמינה את גליה לקיים את החונכות
אצלה בבית. הלכה לשם נרגשת, וחזרה נרגשת עוד יותר- ולאו דוקא מאותן הסיבות. הילי
שיתפה אותה קצת במה שקורה בבית שלה, בתום ילדי- שכבר מהול בניצנים של מודעות ובושה
היא דברה על המשפחה. אמא לא בבית, אבא בצרות. ספרה ולא ספרה. גליה ראתה והבינה, או
לפחות ניסתה להבין. ובדרכה שלה להציע לה יד מושטת.
נפש נוגעת בנפש.
גליה מצאה את עצמה משקיעה את כל המשאבים שלה
בניסיון להבין את הילי. החבר'ה בקומונה צחקו שיש לה כבר דוקטורט בהילי... את
התובנות- היא הסכימה לחלוק גם איתנו. אני, שרכזתי את מרכז הלמידה אשר הילי למדה
בו, ניסיתי שלא להיכבש בקסמי החיוך המבויש והעיניים היפות, ולנהוג עם הילי
בקשיחות, לתת לה את המסגרת הברורה אשר לה (כך לפחות חשבתי) היא זקוקה. פעם,
כשראיתי אותה מתכרבלת במזרון וגערתי בה לקום וללמוד, גליה נזפה בי בלחש- "תני
לה, היא לא בבית שלה. עכשיו היא רוצה להיות סוף סוף קצת ילדה. מותר לה". קיבלתי,
אחרי הכל, זה הדוקטורט שלה.
לפני שבוע, נכנסה גליה למרכז הלמידה נסערת. זועמת.
מעבירים את הילי דירה לערד, מחרתיים. חודש וחצי לפני סוף שנת הלימודים של כיתה ו'
אבא שלה החליט לקחת אותה ואת אחיה איתו דרומה. גליה כעסה, הן כבר התחילו חזרות
למסיבת סיום של השכבה, חשבו יחד על חטיבת ביניים שתתאים לה. מה היא תעשה שם בערד?,
איך היא תתחיל עכשיו כשמסתיימת השנה? מה יקרה לתהליך המשותף שלהן?גליה לקחה נשימה
ארוכה ובלחש הוסיפה- מה היה בכלל הטעם לכל המפגש הזה?.
למחרת היא הסבירה לי, בקול חנוק שניסה להיות שקול-
הציעו לאבא של הילי תוכנית שיקומית בשבילו בערד והוא החליט לנסות להתחיל מחדש.
הילי, חודש לפני סוף שנה נעתקה מהחברים והסביבה כדי להתחיל איתו גם מחדש.
ביום הפרידה הילי הלכה עוד לפני שהספיקו להביא לה
את מתנת הפרידה, השפילה מבט, חצי חיבוק לגליה ורצה לרכב שהמתין לה בחוץ מוקדם יותר
בכמה שעות מהמתוכנן, לא מותיר שהות להיפרד.
הוא אבא שלה, הסבירה לי גליה, הוא מנסה להציל את
המשפחה שלו.
זיהיתי אצלה בעיניים תחילתו של מבט מפוכח, כבר כמעט
חף מכעס.
וכשמסתיים הכעס, כנראה שנשאר בעיקר הכאב.
נזכרתי, זה אותו מבט שראיתי אצל ליאור השינשינית
לפני שנה, כשנקלעה לסיפור דומה עם ילד שטיפחה ואהבה וההורים הרחיקו אותו ממנה.
זה אותה הבנה שמוכרת לי עצמי מתקופת השרות שלי.
הרגע הזה שבו אני מוצאת את עצמי עומדת מול מצב
באמת רע.
אני נגד העולם.
העולם נגד מי שאני אוהבת.
העולם נגד עצמו ואני מנסה לעשות סדר.
ואז רגע אחרי, מכה בי ההבנה שאין באמת רעים וטובים
בסיפור הזה, כנראה שגם לא ממש צודקים וטועים. וסדר- אני כבר לא אוכל לעשות פה.
זה סיפור אמיתי,
אין לו סוף טוב.
אבל אולי בעצם, כדרכם של סיפורים אמיתיים אין לו
עוד ממש סוף,
הוא ממשיך להסתובב, להתגלגל לו בעולם.
ובאותה פינה נסתרת שנפש נגעה בנפש ימשיך להתקיים
שם המפגש הנצחי הזה, הרישומים שלו מוטבעים, לא משנה כמה גלגולים הוא יעבור.
זו אזהרה לכל מי שרוצה לגעת בחיים האלה.
באמת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה